מירי לזר (25) התבשרה לפני שנתיים וחצי שיש לה גידול סרטני בשד ובשנתה השלישית בסמינר הקיבוצים, לאחר שבחופשה עברה טיפולי כימותרפיה והקרנות, השקיעה את כל כולה בעבודה.
לאחר שהשתתפה במספר פרויקטים וכבוגרת מצטיינת של המסלול לתיאטרון, שולטת מירי בז’אנר החדש של תיאטרון מחול וביצירתה העצמאית הראשונה אפשר לחוש את החווייה העוצמתית שעברה ובכישרון רב הצליחה להעביר את ההתבוננות הזאת לקהל.
כבר בתמונה הראשונה זועקת הציניות. היא משתמשת בקריינות כשברקע צלילי גלי ים והקול שאמור להרגיע, מבקש לעצום עיניים ולמצוא את התנוחה הכי נוחה. והרקדנית על הבמה מוצאת תנוחה מוזרה. איך אפשר שלא להתייחס בציניות לקלטות הדמיון המודרך עם ההנחיות המרגיעות כשמתמודדים עם מחלת הסרטן?!!!
במהלך היצירה יש חיפוש אחרי קשר כבסופו של דבר אינו צולח. מירי לזר היוצרת מסבירה כי: מטרת הפרויקט לבחון את המרחק שלנו בינינו לבין עצמנו וסביבתנו. כל אחד נושא עימו מטען, בין אם פיזי ובין אם נפשי, ומנהל עימו קשר, מעין ‘התמכרות לכאב’. במגע עם צורות שונות של קשר חברתי (זוגי או קבוצתי) מערכת היחסים הזו משנה צורותיה. מחד, ישנו צורך לוותר על האחיזה באותו כאב, ומאידך נוצר חלל ריק שאותו יש למלא. ניסיונות חוזרים ונשנים למלא את אותו החלל באמצעות זוגיות, קשר אפלטוני או השתייכות לקבוצה עולים בתוהו, וכל אחד נותר לבד עם כאבו שבו הוא נאחז אף חזק יותר מאשר בתחילת התהליך משום חוויית הכישלון.
הבמה כולה לבנה. כאילו אופטימית ופתוחה , ובכך מעצימה את הפרדוקס הכולא את הרקדנים-שחקנים בתוכו. התלבושות הלבנות עוצבו בידי שני טור, התאורה המדהימה של מאיר אלון, ווידיאו ארט רגיש, של אמיר טל. פס הקול מורכב ממוזיקה פופולארית וערוך על ידי מירי לזר.
בפרויקט משתתפים חמישה פרפורמרים מתחומי התיאטרון והמחול: דניאל גל, ליליאן לוגסי, יגאל פורמן, ערן פרץ ואייל צ’יובן. הם בוחנים את המרחב האישי והחברתי, רק כדי לגלות שהמרחק הכי קצר הוא בינינו לבין עצמנו – וגם זה רחוק. היצירה מדברת על הקשר היומיומי שאנו מנהלים עם הכאבים הפרטיים שלנו, ועל הטקסים החברתיים המותירים אותנו, בסופו של יום – בבדידותנו. כל אחד יכול לצקת בתבנית הכאב, את הכאב שלו.
DIStanz, מופע תיאטרון-מחול, מירי לזר.
ביום רביעי, 17.11, 20:30, צוותא 3, תל אביב.
